אז אחד עם כתף פרוקה, השני עם ברך דפוקה, עוד אחד עם אצבע שבורה, ואני עף כף רגל סדוקה. כי כל אחד שמגיע לשלב בו לרכב זה חלק מהחיים, חלק מתחלואי העבר שבנו את ההווה ומכינים אותנו לעתיד, ובעצם לא תחביב או משהו לשעות הפנאי, כי אם אופי וצורת מחשבה; כל אחד כזה יקלוט בשלב מסוים שגוף האדם פשוט לא חזק מספיק בשביל כל השטויות האלה.
בטון בן 28 יום נחשב לבעל חוזק של מאה אחוז, למרות שלוקח לו כשלושה חודשים להגיע לחוזקו המרבי. כך גם הבנאדם – חתיכת בוץ מתוחכם – חודש וכבר הולך כרגיל. אך לרכב זה עניין אחר, והפחד מנזק גדול בהרבה, גדול בהרבה מהרצון לחזור לרכב.
במבט לאחור נראה שכבר מספר שנים הרכיבה היא רק עניין של בין פציעה לפציעה. מה שכואב עוד יותר הוא סיבת הפציעה הנוכחית – שטותית ביותר, המוסיפה לתחושת התסכול האופיינית לזמנים האלה. בשבוע שנאלצתי לדדות לכל מקום על קביים, רק התחלתי להבין את אורח חייהם של הנכים באמת, ולהעריך את אחד הדברים הבסיסיים ביותר שאנחנו לא חושבים עליו ביומיום – היכולת ללכת ברגל. נראה שבכל פציעה אני לומד להעריך דבר חדש, וכמו לשטוף את
האוטו – גם לומד להכיר את הגוף ומגבלותיו בצורה טובה יותר.
מצד שני, איתמר הוריד אתמול את הקיבוע של האצבע השבורה שלו, בשביל לעשות הנדרייל . נו מילא.
