העולם קטן, העתיד גדול
פעם כשמישהו היה טס לחוץ לארץ, הוא היה מביא מלא מתנות וכל מיני דברים שאין פה כמו שוקולד טובלרון למשל, כי היה לזה טעם של חו”ל. היום כבר יש לנו כמעט הכול, וגם מה שאין אפשר להזמין די בקלות – חו”ל זה כאן. הידעתם ש You Tube קיים רק משנת 2005? קשה היום לדמיין אפילו יום אחד בלי איזה קישור לסרטון או פלייליסט ברקע. המעבר למדיה דיגיטלית הוריד באופן עצום את רף הסבלנות, וככה לאט לאט מהר מהר החיים שלנו השתנו לגמרי. הקצב המהיר ותרבות הצריכה צורכים עוד ועוד, וזאת הסיבה שגם האופן שאנחנו מחוברים למה שקורה בעולם משפיע על התפיסה שלנו לגביו.
כשהתחלתי לרכב אי שם בתחילת שנות ה-90, המקום היחיד שראיתי איך נראה ביאמאקס היה מגזינים ישנים של BMX Plus! שהגיעו אלי. הם היו די מעפנים וידענו את זה, אבל עיקר העניין היה התמונות שהשאירו המון מקום לדמיון. עם תחילת ה X-Games פתאום יכולנו לראות בשידור חי את מה שקורה בצד השני של העולם, ולא באיחור של כמה שנים. חוץ מכמה קטעים קצרים רנדומאליים בטלוויזיה בשאר השנה, זה כל מה שראינו על המסך. הייתה אז הרבה ציפייה והתלהבות מכל אירוע, משהו שהיום קצת חסר בעיקר מפני שכל דבר נמצא במרחק של נגיעה בטלפון. התוצאה, לפי דעתי, התחלקה לשניים; היה לנו המון זמן להעביר, והתפיסה שלנו של הענף ברמה העולמית הייתה של משהו מאוד גדול.
הטיול אחרי הצבא שלי היה לטוס עם האופניים לקנדה, זאת כל התכנית. בלי כסף ובלי מטרה אחרת, גרתי רוב הזמן בקלגרי ובארבעת החודשים האחרונים הצטרפו אלי שני חברים מהארץ והגענו לוונקובר. 30 סקייטפארקים במרחק של מקסימום שעה וחצי נסיעה, חיינו את החלום. מפגש עם אחד הרוכבים האגדיים בכלל ובקנדה בפרט הוביל אותי לפתיחת החנות, כך ששלושה חודשים לאחר שחזרתי הגיע המשלוח הראשון – מאז עברו כבר 14 שנה.
למרות שהסתובבנו עם טובי הרוכבים בעולם, רכבנו בספוטים מקומיים של מישהו אחר, התרגלנו שיש לנו סקייטפארק מעץ מתחת לגשר עם אורות כל הלילה – זה לא היה בארץ, והיה קשה לדמיין שזה יקרה גם כאן. ישראל של אותם הימים הייתה קצת אחרת, אבל יש דברים שלא משתנים. אמנם הרגשתי הרבה יותר מחובר לביאמאקס ברמה העולמית, אך מה שלא השתנה הוא שעדיין חשבתי שזה משהו גדול. היום אני רואה שבאמת יש רוכבים בכל מקום, אבל הידע שלי בתעשייה גרם לי להבין כמה התחום הזה קטן.
אם אתה רוכב על ביאמאקס קח בחשבון שאתה חלק מקבוצה מצומצמת מאוד, כנראה רק כמה מאות אלפים בכל העולם, שמשום מה מרשים לעצמם להרגיש הבוסים של הרחוב והמאסטרים של הסקייטפארק. כל מי שהתבגר והתגבר יודע שברגע שהוא עולה על האופניים יש את היצר הזה לעשות בעיות, לפדל כאילו שום דבר לא באמת משנה כל עוד זה מה שבא לנו לעשות. הצבא אולי מפריע קצת, אבל מי שיש לו את זה בדם חוזר וממשיך כי זו פשוט דרך חיים שכמעט ולא קיימת בעולם של האנשים הרגילים. כן, אנחנו טובים יותר.
עסקים מקומיים זה דבר שצריך לטפח. אני עסק מקומי, ומשתדל לא רק ליהנות מהזכות אלא גם לתת בחזרה – בעיקר על ידי ארגון של תחרויות, סשנים וקידום בכל מה שקשור לסקייטפארקים שלאחרונה תופס תאוצה. בשנים הקרובות תראו את התוצאות. אכן, צריך הרבה סבלנות לתהליכים האלה, אני כבר התרגלתי. דוגמא טובה לעסק מקומי שמקיים סצנה טובה ראיתי בנסיעה האחרונה לאנגליה, שם החנות הקטנה (Source) כבר הפכה לאימפריה של ממש, עם פארק אינדור גדול והרוכבים הכי טובים שהגיעו לשם מכל העולם. באופן כללי הביאמאקס באנגליה די אינטנסיבי, וקורה שם הרבה. פה בארץ עוד יש לנו הרבה מה ללמוד, אבל אנחנו משתפרים. קשר עם הלקוחות, עזרה לחיילים ושירותים מקצועיים הם רק חלק מהדרכים שבחרתי כדי לעזור לרוכבים להישאר בסצנה ולא להפסיק לרכב. יש לנו פשוט בעיה בסיסית, אין כאן רוכבים מבוגרים. נכון שיש כאן כמה רוכבים ממש טובים שאפילו מספונסרים על ידי החברות מחו”ל, אבל תנסו לספור כמה רוכבים אתם מכירים מעל גיל 25? אין הרבה בכלל. זה קצת דומה למאטריקס, כל דור חושב שהוא הראשון ולא מבין איך הגלגל הזה מסתובב.
מקרה שגרם לי להבין עוד יותר כמה הכול פה קטן הוא החנות של הקורקינט שנשרפה לפני כחודשיים. נכון שהם לא היו היחידים, אבל הם היו המרכז. עכשיו כשאין חנות הילדים המסכנים של הקורקינט מסתובבים כמו יעיש בשדרה ומחפשים “מגביהים” להד סט. תחושת אחריות זה משהו שמגיע מבפנים, ואני מרגיש אחראי למה שקורה. ילדים, יום אחד אני לא אהיה כאן. אני רק מקווה שעד אז אספיק להביא את התחום לנקודה שלא יוכל להעלם, כי גם זה קורה. הביאמאקס העולמי ידע עליות ומורדות, השתנה מהקצה אל הקצה וגם כמעט נעלם בשנים מסוימות. מה שמחזיק אותו זה לא האינסטגרם וגם לא היוטיוב, אלה זה הרוכבים עצמם. נכון שהיום אם אין צילום זה לא נחשב, אבל גם חשוב לזכור שאם זה לא כיף זה לא נחשב. אומרים שחשוב לעשות תכניות לעתיד, אז אני מתכנן את העתיד. הנה מה שהולך לקרות – יהיו מלא רוכבים, כאלה שיש להם אופניים גם בגיל 25 ומגיעים פעם בשבוע לסקייטפארק בלי לעשות עניין. ילדים בני עשר ילמדו מתי לא להיכנס לפול מהרוכבים בני 15, ואלה יסתכלו איך מבוגר מגיע לפארק ונותן סשן, וירצו להיות כמוהו כשיגדלו. כי מה עוד יש לנו לעשות? אחרי הכול, אנחנו בסך הכול רוכבי ביאמאקס.
