2017. לא סתם עוד שנה. לפני עשר שנים (2007 למי שחלש בחשבון) נחנך בתל אביב הסקייטפארק הגדול הראשון בישראל – פארק גלית. בשנים הראשונות היו לנו לא מעט מריבות, ואפשר להבין למה – זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה אפשר לנסוע בפארק טוב מבטון, לעומת הפארקים הישנים מעץ שהכרנו בשנים שלפני כן. בשש בבוקר או בשתיים בלילה, היו אורות 24 שעות ומצאנו מתי לרכב בלי להתווכח עם שומרים או סקייטרים לחוצים. עם הזמן נבנו עוד ועוד פארקים ברחבי הארץ – זיכרון יעקב, הרצליה, כפר סבא, מודיעין, גבעתיים, ראשון לציון, הוד השרון, ערד, ירושלים, באר שבע, אילת, חדרה, נתניה, רעננה, יבנה, קיסריה, אשדוד, חיפה.. ובקרוב אפילו חולון כנראה תזכה לפארק משלה.

לפני כ-5 שנים המצב בגלית השתנה בכך שבוטלה השמירה בפארק, ולמעשה ניתנה הסכמה לא רשמית לכל מי שרוצה לנסוע בפארק. באופן דומה, אפשר היום לרכב ברוב הפארקים בארץ, ונראה שעם קצת סבלנות כולם בסוף יירגעו והכניסה לאופניים תתאפשר. עניין זה מוביל לשתי נקודות שכדאי להתייחס אליהן:

1. האם נכון לאופניים, סקייטבורד וקורקינט לחלוק את אותו הפארק?

2. האם מישהו נותן איזשהו ציון או ביקורת לפארקים הנבנים בארץ?

לסקייטרים כמובן שאין בעיה, יש להם כבר פארקים בכל הארץ, אז נשאר לדאוג לרוכבי האופניים והקורקינט. סוגי משתמשים שונים באותו הזמן יכול לעבוד כמו במודיעין למשל, שתוכנן מראש להתאים לכל המשתמשים, אך זהו למעשה פארק גדול בעיר קטנה. הפארק שנמצא בקצה העיר משמש בעיקר את תושבי השכונה הסמוכה, ורק בימי שישי או מידי פעם באמצע השבוע מגיעים אליו רוכבים וסקייטרים ממקומות רחוקים יותר. בהוד השרון קיימת הפרדה מסודרת, שם בסופי שבוע השומר מוציא את כולם ורק אופניים יכולים להיכנס. נחמד, הבעיה שהשעות מוגבלות וזה לא תמיד מסתדר, במיוחד אם ילד צריך להיות בבית בשמונה בערב והכניסה היא רק בין שמונה לעשר בלילה. מה עושים? בונים פארק במיוחד לאופניים! באר שבע היא הראשונה בישראל והמתקדמת מכל הערים, עם בייקפארק גדול מבטון שעומד להיבנות ממש בצמוד לסקייטפארק הקיים. הפארק בגודל 2,000 מ"ר צפוי להיפתח בתחילת 2018, ומתאים במיוחד לאופני ביאמאקס. כלומר, כל המידות, הרדיוסים והמתקנים תוכננו באופן ספציפי לאופניים. אין אלמנטים מיניאטוריים שמתאימים רק לסקייטבורד, אצלנו הכל גדול יותר, מרווח יותר וטוב יותר. השאיפה היא שערים נוספות ייקחו דוגמא מבירת הנגב, ובעתיד יהיה בכל עיר בייקפארק מבטון, ולא איזה פמפטרק מסכן. הילדים עם הקורקינט זה כבר סיפור אחר, אבל הם בעיקר צוציקים בני עשר אז כשהם יגדלו הם יבינו מה טוב.

בעניין הביקורת כאן אנחנו מגיעים לנושא המרכזי.
מרבית הסקייטפארקים בישראל תוכננו ונבנו על ידי אותם אנשים, לטוב ולרע, והביקורת מתחלקת לשניים – תכנון וביצוע.
הבעיה בתכנון היא בעיקר הגיוון – הכל די דומה אחד לשני, ורמת ההשקעה ביצירתיות של כל פארק יחסית נמוכה. מידי פעם יש איזה קטע טוב, אך קורה הרבה שיש בטון מבוזבז. בעיקר מצחיק איך פארק שמיועד לסקייטבורד לפעמים טוב יותר לאופניים, והסקייטרים אפילו מתלוננים שבונים להם רמפות במקום קרבים בגובה אסימון. באופן תיאורטי, אם מכל פארק היינו לוקחים רק את הדבר הכי טוב, היינו מקבלים פארק נהדר. הבעיה שזה לא המצב, ורוב הפארקים די "לא משהו". נכון, גם בחו"ל זה קורה, וכנראה שיש טעויות שאנחנו צריכים לעשות בעצמנו. למעשה, גם פארקים שתוכננו על ידי חברות מקצועיות מחו"ל התבררו לרוב ככישלון, עם הצלחות מקומיות מידי פעם. חבל רק שבניית סקייטפארק היא הזדמנות חד פעמית, ולעירייה בכלל לא אכפת איך יוצא בסוף כי הכל נראה להם אותו הדבר.

ביצוע של סקייטפארק זה באמת מעניין, ואפשר להסתכל על זה משתי נקודות ראייה. מצד אחד, כל הרמפות נבנות על ידי חברות בנייה מקצועיות שמגיעות לכאן מחו"ל, אף קבלן ישראלי לא יכול להגיע לרמת גימור כזאת. כל בליטה בבטון מורגשת, ופארק שנבנה באופן לא מקצועי פשוט יפספס את המטרה. מצד שני, זה "כולה" בטון, אז מה אנחנו עושים עניין? קבלנים מקומיים בונים את כל משטחי הבטון הישרים, את הקירות והריילים. בד"כ זה אפילו יוצא בסדר גמור ואם הקבלן נצמד לתכנית טובה כולם מרוצים. אז איפה כן הבעיה? כמו בכל מקום – כסף. לא לכל פארק שנבנה יש תקציב מספיק גדול, ובד"כ מקצצים בכל מקום אפשרי. בטון באיכות נמוכה, קונסטרוקציה יותר פשוטה, ביטול הצללה מתוכננת והקטנת השטח הבנוי הם חלק מהשגרה. כשראש העיר רוצה שיעזבו אותו בשקט, הנטייה היא לתת פיתרון זול ומהיר לתושבים. לפני עידן הבטון היינו מקבלים כמה רמפות מצ'וקמקות מעץ, שאחרי כמה שנים כבר היו שבורות לגמרי כמו ספורטק ת"א, פארק רעננה, קצרין, מרכז מאיה בנתניה, שוהם הקודם, רמת השרון, פתח תקווה הישן, עפולה וקיסריה לשעבר. בהרבה מקומות אפשר למצוא רמפות מבטון טרומי, שאמנם מחזיקות מעמד אך במידות סטנדרטיות בלי כמעט שום אפשרות ליצירתיות. כך נשארנו עם אלמנטים זהים בשוהם, פתח תקווה, ראש העין, דימונה, אשקלון וגן יבנה. פיתרון זול אחר הוא רמפות עץ מודולאריות, מביאים אותן מוכנות ומרכיבים בארץ. אלה היו יכולות אולי להיות בסדר אם לא היו כ"כ גרועות – משטח מחליק, זוויות מצחיקות ותכנון פשוט ומשעמם – כמו כרמיאל, בית אריה וגדרה. נקודת השפל היא כשהעירייה מחליטה להעסיק קבלן מקומי לכל הפרויקט ומצפה לקסמים. אשדוד הייתה הראשונה שבנתה פיל לבן לפני כמעט 20 שנה. גם ראשון לציון נפלה בפח, ובנתה מגרש אספלט גדול בשיפוע עם רמפה מסכנה מבטון בקצה. את הדוגמא הרעה הטובה ביותר אפשר לראות במעלה אדומים. כמה אופייני שככל שמתרחקים מהמרכז כך גדלה גם הביקורת. חבל שהילדים המקומיים לא זכו אפילו לפארק נורמאלי שיכול היה לתת להם קצת כיף והנאה ובריחה למקום טוב יותר. הדבר הכי עצוב הוא שאם מנסים לדמיין את התכנית, הפארק של מעלה אדומים היה יכול להיות טוב! שטח של כ 500 מ"ר מחולק לשני מפלסים עם זרימה מצד לצד, רק מה – הרמפות כל כך גרועות שאי אפשר ממש לנסוע שם על שום דבר. הרדיוסים של הבריכה הפוכים (גבעה במקום בריכה), ויש פתח ביוב גדול בקצה. הריילים נראים כמו המצאה של חבר קיבוץ, הלדג' באורך של מטר בערך בלי קופינג וממילא בלי גישה, הפירמידה לא ברורה והפטמה הענקית דומה יותר לערימת בטון שהתייבשה. בקיצור – בזיון איך מבזבזים את כספי הציבור.

לסיכום, כמו בהרבה תחומים וענפים אחרים במדינה שלנו, באמת שיכול היה להיות כאן טוב. חבל שתמיד חסר העוד קצת הזה של תקציב, טיפה יותר השקעה ובעיקר רצון להגיע לתוצאה שתהיה ראויה להערכה ולא רק לסמן V. עידן בניית הסקייטפארקים הגדולים בארץ כבר עומד להסתיים. האם נזכה לתנופת בנייה חדשה של מתחמים המיועדים לאופניים? האם ייפתרו את הבעיה באישור כניסה לפארקים הקיימים? כך או כך, תזכרו שמשהו אחד תמיד לצידנו ותמיד יישאר אותו הדבר והוא הכי טוב – אני, מבקר המדינה.